בתוך מרחב תחום – הכוח ליצור תנועה

עמוד הבית    »   פוסט

בתוך מרחב תחום

הכוח ליצור תנועה

התנועה הנפשית בטיפול

בוקר אחד התפנה לי מעט זמן והחלטתי לנצל אותו לשחייה. מזג האוויר היה חמים, המים נעימים.
קפצתי למים והתחלתי לשחות, עוד בריכה, ועוד אחת ועוד. בתוך 25 המטרים של אורך הבריכה גמעתי בשחייה קילומטר.

במחשבותיי השטות חשבתי על כך שבמלבן התחום של הבריכה התאפשרה תנועה ארוכה מכפי אורכו, התנועה שיצרתי אני בגופי במים. מרחק הקילומטר התהווה כמובן באמצעות סכימת הרבה מאד תנועות קטנות: דחיפת הידיים והרגליים את המים, ושוב ושוב, עד שהנה – קילומטר.
באופן הזה, אני חושבת, אפשר גם להסתכל על התנועות הנפשיות בטיפול:

אם להתבונן על ריבוע הבריכה התחום באופן מטאפורי, אפשר לומר שגם המרחב הנפשי שלנו הוא תחום במובנים רבים: הביוגרפיה שלנו וסיפור חיינו: הבית שבו גדלנו, היחסים שהיו לנו עם הורינו, אירועי חיים מעצבים לטובה ולרעה שהתרחשו בחיינו.
אלא שבתוך התחימה הזאת של הדברים שלא ניתן לשנותם – אפשר ליצור תנועות – תנועות באופנים שבהם אנחנו תופשים דברים ומפרשים אותם, תנועות ברגשות שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ותנועות באופנים שאנחנו תופשים את עצמנו.

למשל, אם בהיסטוריית החיים של אדם הוא חווה דחיות רבות – סביר להניח שהוא ייטה לפרש התנהגויות שונות של אחרים כלפיו באמצעות הפריזמה של דחייה: אם קבע עם חבר והחבר מבטל את הפגישה – המחשבה הראשונית שתעלה היא: "לחבר שלי נמאס ממני, אני לא מעניין אותו", ואולי המחשבה גם תיהפך למחשבה מוכללת: "לאף אחד לא אכפת ממני, אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי", ואולי גם מחשבה מוכללת וודאית לגבי העתיד: "לא יהיו לי חברים".

הדחיות שחווה האדם בילדותו הן חלק מאותו מבנה מסוים של בריכה שלא ניתן לשנותו, אבל ניתן ליצור תנועה באופן שכיום בהווה הוא מפרש את המציאות: "אלו סיבות נוספות יכולות להיות לכך שהחבר ביטל את הפגישה?", "האם בתוך הקשר איתו אפשר למצוא עדויות לכך שהוא מחבב אותך, שהוא כן מעוניין בקשר?"; "ונגיד אתה מניח שלחבר לא אכפת ממך והוא לא רוצה בקשר אתך – האם המשמעות היא שלאף אחד לא אכפת ממך"?

התנועות האלו הן תנועות מחשבתיות קטנות כדוגמת אותן תנועות ידיים ורגליים המניעות את הגוף במים מנקודה מסוימת לצעד אחריה. אבל לאחר עוד תנועה ועוד תנועה – אפשר פתאום להביט לאחור ולראות ש… וואלה, גמענו קילומטר: בפעם הבאה שחבר מבטל אתי את הפגישה אולי עולה המחשבה של הדחייה באופן אוטומטי, אבל הפעם נוספות לה בטבעיות מחשבות נוספות שמעניקות פרשנות אחרת, חדשה.


באותה השחייה, לאחר ששחיתי חצי מן המרחק, עצרתי למנוחה: הנחתי את כפות הרגליים על דופן הבריכה וצפתי במים, מניחה לגופי פשוט להיות, להרגיש את ליטוף המים על הגוף, להאזין לרחשים שמסביב. זה מה שקורה עכשיו.
האפשרות לתנועה היא גם האפשרות לנוע קדימה ולגמוע מרחק אבל היא גם האפשרות לְשהות, לציפה, לקבלה, להתבוננות:
כשהחבר מבטל פגישה – המחשבה שעולה היא מחשבה של דחייה. אפשר להיות בתנועת ציפה עם המחשבה הזאת: להניח יד על הלב, בחמלה, ולומר: נכון, הפרשנות הראשונה שלי היא פרשנות של דחייה, זה מה שקורה, זה המקום הראשוני שהנפש שלי הלכה אליו כעת. אפשר להכיר במחשבה הזאת, להתבונן בקיומה, אבל לא להיכנס לתוך הלופ של פרשנות הדחייה (כפי שהצגתי קודם), אלא פשוט לתת אישור לכך שזאת המחשבה. עוד מעט תיתכן אולי תנועה אל עבר מחשבות נוספות.


אני מסיימת לשחות, יוצאת מהמים, מתעטפת במגבת. כל הכבוד לך, אני אומרת לעצמי. שחית עכשיו אחרי הרבה זמן שלא. היו רגעים שהתעייפת, הקשבת לגוף, אפשרת לעצמך מנוחה, ואז המשכת. הצלחת לייצר תנועה בתוך מרחב הבריכה התחום.

תראה, אני אומרת למטופל לאחר ששחה את הקילומטר שלו: תראה איך הצלחת לייצר תנועה. הכנסת לכאן מחשבות חדשות, אחרות מאלו האוטומטיות שקופצות לראש. והמחשבות האלו יצרו תנועה בעולם: הצלחת לא לכעוס על החבר שביטל אלא במקום זה לשאול אותו מה קרה; כאשר שיתף בסיבה, הקשבת לנסיבות החיים שלו שגרמו לביטול, הצעת לו עזרה וגם יזמת בפשטות מועד אחר לפגישה. החבר הרגיש שאתה קשוב לו ורואה אותו ושהוא מעוניין לפגוש אותך עכשיו, לא מתוך אשמה אלא מתוך שמחת המפגש של שני חברים שרואים זה את זה. הצלחת לא לחוות את דבריו כדחייה וגם לא לייצר אצלו חוויה של דחייה בחזרה.

המטופל מחייך. אני מחייכת חזרה. מלווה אותו אל הדלת. סיום היום; זמן מעולה לקחת שעה לשחייה.       

תפריט נגישות