טוב, נמאס לי. היא מתיישבת, מוחה את אגלי הזיעה מעל מצחה, מיישרת את שמלתה. נענית לכוס המים שאני מניחה לפניה. כמה אפשר כבר לדבר על אמא שלי. ומה זה עוזר לי. ואני עוד משלמת כסף בשביל זה! סליחה, זה לא אשמתך. כלומר, אני זאת ששוב ושוב מעלה אותה. כי זה פשוט… קשה לי כל-כך. שלשום, למשל, את לא מאמינה, היא מצלצלת אלי ו… טוב, לא, לא, אני לא הולכת לעשות את זה שוב. אני פשוט לא רוצה לדבר עליה יותר. אז על מה אני אדבר ? כאילו, זה לא ייאמן שבחורה בגיל שלי – בכל זאת יש לי חיים – מה שהיא עסוקה בו – מה שאני עסוקה בו – זה אמא שלה, כלומר שלי. זה מטריף אותי.

בואי תספרי לי מה היה שלשום, לפני שצלצלה, בזמן שצלצלה ואחרי. לא כדי לתת *לה* עכשיו את כל המקום אלא כדי לנסות להבין מה קורה לך שם, ומתוך זה לראות מה אפשר לעשות אחרת.

אוקיי, היא נאנחת. אז ישבתי לנסות ללמוד למבחן הזה שאני כבר יומיים דוחה את תחילת הלמידה אליו. ואני יודעת שאני אצטער על זה, זאת תקופת מבחנים סוּפֶּר לחוצה. בכל אופן, אז התיישבתי, הכנתי לי את השולחן מראש: מים, קפה, פרי חתוך, שאני לא אצטרך לקום, כיביתי את הוואטספ במחשב והכל. אני מתיישבת, ולפני שהספקתי להזיז את הטלפון הצידה בזמן שאני לומדת – כמו שהצעת לי – אני רואה את השם שלה על הצג. וואי וואי.

– מה עובר לך בראש? – אני שואלת. אז ככה: אני אומרת לעצמי, אל תעני עכשיו. את יושבת עכשיו שעתיים ללמוד, צלצלי אליה אחר-כך. פשוט לא היה בא לי לענות.

את זוכרת מה הרגשת בגוף כשלא היה בא לך לענות? אני שואלת.

כן, מן זרמים כאלה בחלק העליון של הבטן, של לא בא לי עכשיו, ומה היא בטח תפיל עלי. כן, זאת היתה התחושה. אבל אין, אני לא מסוגלת לסנן אותה, אז היד שלי כאילו הולכת אוטומטית לטלפון לענות לה. כאילו אני חייבת.

את זוכרת האם יש מחשבה שעוברת שם בזמן שהיד שלך ניגשת אוטומטית לטלפון לענות לה?

– לא, זה לא מחשבה אפילו, זאת פשוט ידיעה – שאני חייבת.

אוקיי, את מסכימה שנעצור רגע כאן ונסתכל על ה"חייבת" הזה?

– כן, בסדר.

את יכולה לנסח מחשבות סביב התחושה הזאת?

-כן. אני חייבת לענות לה, אם אני לא אענה לה היא תגיד שאני מסננת אותה, שלא אכפת לי ממנה, ואולי, אולי, לא יודעת… אולי גם קרה משהו נגיד, לסבא שלי, לא יודעת.

-ואם היא תגיד שלא אכפת לך ממנה? מה את תחשבי על עצמך ?

-זהו, שזה הקטע. אני אחשוב שאולי אני רק חושבת שאכפת לי אבל לא באמת אכפת לי.

-כלומר, את תאמצי את מה שהיא "זורקת" עליך.

-כנראה.

-ומה זה ה"להפיל עליך משהו"? שאמרת שהיא "בטח תפיל עליך משהו"?

-אה, זה, את יודעת, מטלות. וזה באמת מה שקרה בסוף. אני עונה לה, וישר אמרתי שיש לי מבחן, שלא תתחיל להציק עכשיו. אני אומרת לה: אמא, הי, מה קורה, שומעת? יש לי מבחן, ובדיוק התיישבתי ללמוד, אבל ראיתי שהתקשרת אז עניתי לך, משהו דחוף? ואז היא אומרת: כן, ממי, מזל שענית, ואומרת לי שאחותי נתקעה בעבודה כי יש ישיבה שהיא לא יכולה לצאת, ואם אני יכולה לאסוף את הבן שלה מהגן. עכשיו, הרגע אמרתי לה שהתיישבתי ללמוד למבחן חשוב, ואין, כאילו לא אמרתי כלום. אני אומרת לה: אבל הרגע התיישבתי ללמוד למבחן, אמרתי לך, למה שאת לא תאספי אותו? והיא ,כזה, בכעס: אם הייתי יכולה לאסוף אותו – הייתי מבקשת ממך? טוב, לא צריך טובות, נסתדר כבר, ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך, ומנתקת לי.

-ומה את מרגישה אז?

מה אני מרגישה, אני מרגישה שבא לי לפוצץ אותה.

-את מרגישה כעס מאד גדול, זעם אפילו.

-כן, ברור. הכי מכעיס בעולם. אבל אז אני גם מרגישה שאין לי ברירה. שכדי שהיא לא תחשוב עלי את כל הדברים האלה – אני חייבת לאסוף אותו, לא משנה מה. אז אני מצלצלת אליה אחרי שהיא עוד ניתקה לי והיא לא עונה. אני כותבת לה: בסדר, אני אֶלמד כבר בלילה, אני אלך להוציא אותו. אז איזה עשר דקות היא לא עונה, ואז היא כותבת לי: תודה רבה על העזרה שלך, הסתדרנו כבר. לכי לעיסוקים שלך, שלא נפריע לך חלילה. בציניות, יעני. זהו, ומאז לא דיברה איתי.

את מבינה? היא מסתכלת בי בייאוש, הנה, סיפרתי לך מה קרה. ומה זה עוזר לי עכשיו, עוד סיפור כזה ועוד אחד ועוד אחד.

-כן, זה באמת מאד מתסכל להיתקל שוב ושוב באותן התנהגויות מצידה ולמצוא את עצמך שוב לכודה באותן דינמיקות. בואי נצא כרגע מנקודת ההנחה שאת ההתנהגות שלה אנחנו לא יכולות כרגע לשנות, אבל בואי נראה מה קורה לך שם, בסדר?

-בסדר. את חושבת שזה יעזור לי? כי באמת שכבר נמאס לי לטחון את זה.

-אני מבינה שנמאס לך. אבל זה בדיוק העניין. שהיא מצליחה לתפוס כל-כך הרבה מקום, לא רק כאן בשעה שלנו, אלא בתוכך, במחשבות שלך על עצמך ובאופן שאת משנה את התוכניות שלך ולוח הזמנים שלך בהתאם למה שאת חושבת שהיא תחשוב עליך, ובהתאם לתכנים שלה שהיא משליכה עליך.

טוב, היא אומרת, מרוככת יותר. אז על מה שאת רוצה שנסתכל?

בואי קודם כל נשים לב למחשבות שעוברות לך בראש כשהיא מצלצלת ומראש את יודעת שזה לא זמן שמתאים לך לענות בו. בואי נחזור לְמה שאמרת לי קודם:

– אם לא אענה כרגע – אמא שלי תגיד שלא אכפת לי ממנה, ואז גם אני אחשוב שאולי באמת לא אכפת לי.

– אם לא אענה כרגע – אולי יסתבר לי שהתרחש אסון.

מה הרגש שעומד מאחורי שתי המחשבות האלה?

-אהממ… , אשמה?

אוקיי, אשמה. על מה את מרגישה אשמה?

-על זה שאני לא שם בשבילה בכל רגע נתון.

אני מהנהנת. האם זה אפשרי להיות עבור מישהו אחר בכל רגע נתון?

– לא, היא משיבה, אבל מבחינתה אם אני לא שם בכל רגע נתון או בכל פעם שהיא מבקשת – אז לא אכפת לי, ואי אפשר לסמוך עלי.

כן, זה *מבחינתה*. אני אומרת. אלו המחשבות שלה. שנטעו עמוק בתוכך. האשמה שלך היא על כך שאת עושה את הדברים הדחופים והחשובים לך ומתעדפת אותם במקום גבוה על פני הרצונות שלה. האם את מרגישה וחושבת שלא אכפת לך מאמא שלך? מהמשפחה שלך?

-ברור שאכפת לי. בסוף שבוע אמרתי לאחותי שתביא את אחיין שלי אליי לסוף שבוע פינוק אצל דודה, שהיא ובעלה יוכלו לנוח. לקחתי אותו לבריכה, לג'ימבורי, מלא פינוקים. ואמא שלי – את יודעת כמה אני דואגת לה, כשאני עושה קניות בשישי – אני עושה גם לה, מדברת איתה כל יום וזה, ועוד מלא דברים, את יודעת, מה.

-נכון, אני יודעת. רציתי לוודא שגם את יודעת, שגם את זוכרת, אני מחייכת אליה. אבל באותו רגע שהיא מצלצלת ועולה בך רצון לא לענות ותחושה שזה לא מתאים לך עכשיו – כלומר, הרצון להגיד לא, לא להיעתר מיד – זה ישר לוחץ לך על כפתור של משפטים שהיא נטעה בך – שלא אכפת לך, שאי אפשר לסמוך עליך וכו'. ואת יודעת בתוכך שהם לא נכונים, כמו שהראית לי עכשיו. זה הכפתור שנלחץ.

-אוקיי, אז איך אפשר לא ללחוץ על הכפתור הזה? – היא שואלת.

-להשהות, אני אומרת. ולשים לב. בואי נדמיין שוב את אותה הסיטואציה. את יושבת ללמוד למבחן, מכינה לך את כל הדברים כמו שתיארת. פתאום רואה את השם של אמא שלך על הצג. האם אפשר לשים לב לְמה את מרגישה, למחשבות שעוברות לך בראש, ולהיות איתן, מבלי לענות? זה כאילו שאת רואה את הכפתור ההוא מהבהב, אבל את לא לוחצת עליו עדיין.

-מה, לחשוב שאם לא אענה היא תחשוב שלא אכפת לי? ואם לא אענה – אולי קרה משהו?

-אולי אפשר לנסח את זה ככה: אני שמה לב שיש לי כרגע את המחשבה שאם אני לא אענה, אמא שלי תחשוב שלא אכפת לי ממנה. זאת המחשבה שעוברת לי בראש. ולשים לב לְמה את מרגישה בגוף: אני שמה לב שאני מרגישה מן זרמים בחלק העליון של הבטן. אני שמה לב שמתעוררת בי מחשבה שאולי באמת לא אכפת לי. אני שמה לב שעוברת בי מחשבה של חרדה: אולי משהו קרה.

-אוקיי, ואחרי שאני שמה לב?

-תני לעצמך להיות עם התחושות. תבדקי עם עצמך האם את יכולה כרגע לא לענות לשיחה. אולי תחליטי בעוד רגע לצלצל אליה שוב. אולי תחליטי לכתוב לה הודעה. אולי תחליטי לדבוק בתוכנית המקורית שלך ולשבת ללמוד ולצלצל אליה בעוד שעתיים. אבל תני לעצמך את הרגע להיות עם התחושות האלה, להשהות את התגובה שלך. להזכיר לעצמך שיש לך את המחשבות האלו ואת שמה לב אליהן. ואת גם יודעת שאמא שלך תחשוב – אולי, או סביר לוודאי – את המחשבה שלא אכפת לך, אבל שאת יודעת שאכפת לך ושאת עושה המון למען המשפחה שלך.
וגם, אם תוכלי להזכיר לעצמך באותם רגעים – שמותר לך, מותר לך גם לקחת זמן לעצמך ולעשות את הדברים שחשובים לך.

-בסדר גמור. תודה. אני אתחיל לעשות את זה ונראה איך זה הולך.

– טוב, אני אומרת, בשבוע הבא תספרי לי איך זה היה. וגם, נתחיל אולי להתבונן על עוד מקומות בחיים שלך שאת מרגישה שאת חייבת להיענות בהם, שאין לך את המרווח לסרב.

-כן, זה ממש חשוב. לגמרי יש מקומות כאלה… אולי גם איתם אני אלחץ על כפתור ההשהייה, לפני כפתור התגובה, היא אומרת בחיוך.

ואולי זה בסוף לא היה כזה בזבוז זמן לדבר על אמא שלי, היא מוסיפה. אני מחייכת חזרה.

                                            *

אז אם להסתכל על ההתערבות האינטגרטיבית שהצעתי בוינייטה המתוארת היה בה שילוב של כמה גישות טיפוליות:

*פרשנות פסיכודינמית –

*התבוננות על האשמה שהאֵם משליכה על בתה ועל האופנים שבהם המטופלת מאמצת את ההשלכות ("לא אכפת לה מהמשפחה שלה") ופועלת לפיהן (ממהרת לְרַצות את אמה).

*בדיקה האם הריצוי הפך לדפוס חוזר שמוכלל בעוד מקומות מול דמויות נוספות.

* גישת ACT ומיינדפולנס:

*שימת לב לרגשות, למחשבות ולתחושות בגוף שעולות בזמן האירוע, ושהייה איתן ללא תגובתיות.

*הפרדה קוגניטיבית: יש לי עכשיו את ה*מחשבה* שאולי משהו קרה (זה לא שמשהו בהכרח קרה אלא יש לי *מחשבה* כזאת). יש לי עכשיו את ה*מחשבה* שאולי באמת לא אכפת לי (זאת מחשבה שעוברת, זאת לא בהכרח האמת).

*התערבויות מעולם הCBT:

*בדיקה מהן המחשבות האוטומטיות  ומה הרגשות האוטומטיים שעולים בעקבות המחשבה (אני לא עונה לשיחה מאמא שלי – לא אכפת לי ממנה (מחשבה) . המחשבה מייצרת תחושה של אשמה).

*בדיקה האם ניתן לערער על המחשבה האוטומטית: האם באמת לא אכפת לי ? – איסוף עובדות שמוכיחות שאכפת ומחזקות את התחושה הזאת.

 התנועה בין הגישות בתוך השיח הטיפולי הייתה תנועה של גלישה טבעית בין שיטות ההתערבות השונות, כך שבסיום הפגישה המטופלת הרגישה שיש בידיה אמצעים גם להבין מה התרחש בעולמה הנפשי בזמן האירוע שסופר בפגישה הטיפולית ובאירועים דומים לו, וגם אמצעים לבחון דרך פעולה שונה במקרים דומים שיישנו בעתיד, ובכך ליצור תנועה באופן שבו היא מושפעת ומגיבה לאירועים מסוג זה הן בעולמה הפנימי והן בעולמה החיצוני.