שלום, הי. זה זמן מתאים כעת לדבר? כן, אני מחפשת טיפול. הגעתי אליך דרך… חשבתי שיוכל להתאים. מקווה שתוכלי לעזור. אה, יופי, כן, זאת שעה מתאימה. תשלחי לי גם את הכתובת והכל בהודעה? כן, נתראה, תודה רבה.

שיחה ראשונית, פנייה. אומץ. רצון לשינוי. התחלה.
מגיעים היום והשעה. דפיקה בדלת. מבט, הנה היא, הנה אני. מחברות פנים לקול.
בואי אתי, זה החדר. תרצי לשתות משהו? בטח, יש מים בחדר. מתיישבות. התחלה.
אני מנחשת את הלמות הלב, את מעגל התכנים המסתובבים בראש – מה מזה לומר, מה עוד לא, מה חשוב להגיד, מה קשה לומר עכשיו; החשׂיפוּת, המבוכה.

אני מבקשת להניח מלים משלי, שיתחמו את המְכַל שלנו, שיאפשרו לה להרגיש שאני כאן איתה, שותפה פעילה בשיחה, נוכחת איתה:
אז.. דיברנו בטלפון, אני אומרת לה. בואי נתחיל להכיר, מה שתרצי לספר עליך כעת, ואני אשאל עוד תוך כדי. בקצב שלך. היא מתחילה לספר, מתחילה מהעכשיו, למה באה. רגל על רגל יושבת, זקופה. לאט-לאט התנוחה משתנה, היא נשענת לאחור, יותר נינוחה. אני מקשיבה. משרטטת מדבריה את מה שהיא מבקשת לעצמה כעת, את השינויים שרוצה לחולל בחייה. מוודאת איתה שאני מבינה.

בואי נראה אם הבנתי, אני אומרת לה, ומתווה מדבריה את הדגשים שהיא רואה לעצמה כרגע כְּמָה שתרצה לשים במרכז העבודה המשותפת שלנו, בראשית הדרך הטיפולית שאנחנו מתחילות לצעוד בה יחד.
להביא את הנפש שלך על פגיעותה, על כמיהותיה, על אזורי הרעד שלה לאדם שאינך מכירה, לשים את נפשך בכפה – כמה אומץ נדרש לשם כך, וכמה זה עדין, רך, זקוק שינהגו בו בזהירות, בחמלה, בנוכחות.

אנחנו מסמנות יחד את המטרות הטיפוליות שאותן היא מבקשת לממש בנקודת הזמן הזאת.
זה נחמד, היא אומרת. כאילו שתינו עובדות פה יחד.
שתינו עובדות פה יחד, אני משיבה, ומחייכת אליה.
זה מרגיש פחות רחוק ככה, היא אומרת, מחייכת גם.

אני אומדת בעיני את הרווח בין הכורסאות שלנו. לעתים, אני יודעת, הרווח הזה – שבתוכו מונח לב – יכול להיחוות כתהום. מלים מונחות ברווח; כאלו שמבקשות לספר עומקי חוויות, לקלוט ניואנסים של תחושות, של פקעות נפש סבוכות. איך אפשר לדעת שהמלים מצליחות לתאר? איך אפשר להרגיש מובנת, נראית, מעורסלת בתוך הרווח הזה ובנוכחות המלים?
אני מאמינה שאפשר לחוש את ההבנה העמוקה הזאת באמצעות המלים שמעבר למלים: את יודעת, אגיד לה בעוד כמה זמן, קראתי השבוע שיר, וחשבתי בתוכו עליךְ, מתאים לך שנקרא אותו יחד עכשיו? היא תהנהן. אני אשלח לה את השיר בוואטספ ואקרא לה אותו. כשאסיים לקרוא – ארים אליה את מבטי, אבחין בדמעה המנצנצת בזווית עינה. זה בּוּל זה, היא תגיד, איך ידעת?! – וברגע ההוא לא יידרשו שם מלים נוספות. אחר-כך אשאל בעדינות: את רוצה להגיד עוד? והיא תוסיף מלים משלה. תרצי להגיד לה משהו, לכתוב לה משהו, לאשה הזאת שבשיר? – אציע. אהממ, היא תגיד, כן, אני אכתוב לה. וזה ממש מרגש שחשבת עלי כשקראת את השיר, היא תוסיף.

לפני שתצא היא תגיד אגבית: וואי, אני ממש רעבה, רק עכשיו אני חושבת על זה, לא אכלתי כלום כל היום. יש פה בית קפה מעולה, ממש בפינה, אוֹמַר לה, ואספר לה על המנה הכי טעימה.

אבל עכשיו אנחנו עוד כאן, בפגישה הראשונה. תשמעי, היא אומרת, סיפרתי לך באופן כללי, יש דברים שעוד לא… אני צריכה עוד זמן. ברור, אני אומרת לה, רק נפגשנו עכשיו. יש לנו זמן. הדברים יסופרו בזמנם המתאים, אני כאן, את כאן.
זה הסיפור שהיא סיפרה לי עכשיו, אלו הקווים המרכזיים שלו, ישנם חלקים הממתינים להתגלות, ישנם חלקים שעוד לא נכתבו. וגם מה שסוּפַּר – יוכל בהמשך להיות מסופר אחרת אולי – עם נפח נוסף, אולי עם עוד נקודות מבט. נלוש בסיפור ונחצוב בו ובמפגש שיתרחש בינינו – יתווספו עוד דפים, הסיפור ייכתב מחדש.
ישנו הסיפור, וישנו המֵעֵבֶר .