גלי (שם בדוי, מבוסס על כמה מקרים טיפוליים), בסוף שנות העשרים שלה, מגיעה לטיפול ומספרת שהיא עוסקת במקצוע שהיא כלל לא מחוברת אליו, הלכה ללמוד את המקצוע כי הוריה דחפו אותה לכך. מספרת על תחושות של היעדר שמחה והיעדר סיפוק גם בחיים המקצועיים שלה וגם בחיים החברתיים והזוגיים. בחייה החברתיים – הקשרים שהיא יוצרת אינם משמעותיים, לא מרגישה שהחברות שלה מכירות אותה באמת, בזמן הלימודים היו לה כמה חברות אבל הקשרים התבססו על העזרה שלה לאותן חברות בהשגת סיכומים לבחינות; בתום הלימודים נותקו הקשרים.

היא לא היתה בזוגיות משמעותית ומרגישה שאין לה מה להביא לקשר ושהיא לא מעניינת את הצד השני. בדייטים שיש לה היא שותקת הרבה ולא מספרת הרבה על עצמה. מרגישה שאין לה מה להגיד.

כאשר אני שואלת אותה עוד על הוריה והבית שבו גדלה – מתארת שני הורים ביקורתיים, נוקשים, שהיתה מאד חשובה להם ההצלחה של גלי בלימודים וההצטיינות שלה. כאשר היתה מוציאה ציון שהוא פחות מ90 היתה זוכה לביקורת מהם. ההורים לא עודדו אותה ליצירת קשרים חברתיים או לפיתוח תחביבים. דחפו את גלי לנגן בפסנתר, והיא מנגנת עד היום. כשאני שואלת אותה האם היא אוהבת לנגן, היא עונה: "לא יודעת". נראה שמתקשה לזהות מה גורם לה הנאה, סיפוק ושמחה.

כשאני שואלת את גלי מה המטרה שלה בטיפול היא אומרת: להיות שמחה, ושתהיה לי זוגיות.

מה המאפיין המרכזי שניתן לראות בדפוסים של גלי ומה המטרה הטיפולית הנוכחית?

התנהגותה של גלי והבחירות שלה התבססו מגיל צעיר על ריצוי:

למדה לְרַצות את הוריה (להוציא ציונים גבוהים, לנגן ולהיות נגנית מצוינת) – כדי לזכות באהבתם. גם בגיל בוגר המשיכה במסלול שהם התוו עבורה בבחירת המקצוע שאליו פנתה ובהמשיכה בנגינה שאין היא יודעת האם היא נהנית ממנה.

לפי ההמשגה של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט – ניתן לומר שגלי פיתחה מבנה אישיות של "עצמי כוזב" – שנולד כתוצאה מדמויות משמעותיות בילדות הדורשות מהילד לְרַצות אותן באופן תדיר, לפעול לפי נורמות מצופות, ופחות לחקור ולגלות את ה"עצמי האמיתי שלו".

נראה שגלי לא מצויה במגע עם ה"עצמי האמיתי" שלה: היא יודעת שהיא רוצה להיות שמחה, אבל לא יודעת מה גורם לה שמחה, במפגש עם אחרים (דייטים, חברות) – היא לא מביאה את עצמה משום שהיא לא במגע עם חלקי עצמי אותנטיים שלה, וגם דפוס הקשר עם חברותיה מבוסס על ריצוי (היא מספקת להן סיכומים להצלחה במבחנים, אך מעבר לכך לא מצליח להיווצר קשר משמעותי).  

לפיכך, המטרה הטיפולית בעבודה עם גלי תהיה לבקש לאפשר לה:

1. מודעות לדפוס הריצוי שלה
2. יצירת נפרדות מהוריה
3. מגע עם חלקי עצמי אותנטיים וגילוי עצמה, רצונותיה וכמיהותיה.

      מהן הגישות הטיפוליות שישולבו בטיפול בגלי?

1. עבודה אומנותית להכרות עם חלקי עצמי אותנטיים:

*אבקש מגלי ליצור קולאז' מגזרי עיתונים (תמונות ומילים) ובמרכזו המילה "אני" – אבקש מגלי לאסוף תמונות ומלים שמאפיינות אותה. ביחד נתבונן על הקולאז' ונראה מהם הדברים שגלי מייחסת לעצמה, מה בהם היא אוהבת, מה בהם היא רוצה לשנות.

נתבונן ונראה אלו חלקים בה משותפים לסביבה שלה ואלו חלקים שונים מסביבתה.

*כעבודת המשך אוכל לבקש מגלי לכתוב לגלי שבקולאז' מה היא רוצה להגיד לה (כדי לחזק את הדיאלוג הפנימי ואת האמונה ביצירת הדרך שלה).

2. ביבליותרפיה:

• אביא לגלי לפגישה טקסטים שעוסקים בריצוי, מביאים בתוכן דמויות הוריות ביקורתיות ודמויות ילדיות מְרַצות. באופן הזה, אבקש לאפשר לה להביע תחושות שונות כלפי עצמה המְרצה, וגם להביע כעס ומחאה כלפי הדמויות ההוריות הביקורתיות (קל הרבה יותר לכעוס על חתולה-אמא בסיפור מאשר לכעוס על הוריה שלה).
• למשל, אביא את הסיפור של נורית זרחי "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי בעולם כולו יצליח בזה כבר" – המספר את סיפורה של חתולה קטנה שאמה דרשה ממנה בכל פעם לנהוג אחרת: להיות חתולה קטנה יותר או גדולה יותר, שותקת ומשמיעה קולות. והחתולה, בעצתו של חתול יועץ (המהווה מעין ייצוג של "עצמי כוזב") משנה את עצמה ללא הרף בהתאם לגחמותיה של אמה, שלעולם אינה מרוצה. נקרא ביחד את הסיפור בפגישה, ואבקש מגלי לכתוב מכתב מהחתולה הקטנה אל חתולה אמא. באופן הזה תוכל גלי להביע רגשות שונים אל חתולה אמא, למשל כעס ומחאה. באופן הזה יוכל להתחיל להתעורר בה תהליך מחאה פנימי כלפי הוריה שלה, הכרה בדפוס הריצוי שלה, והתחלה בתהליך של נפרדות מהם.

        בנוסף, אבקש מגלי לכתוב מכתב מעצמה אל החתולה הקטנה. באופן הזה אולי תוכל גלי לתת לעצמה אישור ותיקוף            לכך שהיא ראויה וטובה כפי שהיא ולחזק את זכותה לא להשתנות ללא הרף לפי דרישות הוריה.

• אבקש מגלי לשרטט שביל ובו לסמן אותה כיום, ובהמשך השביל – אותה בעוד חמש שנים. אבקש ממנה לכתוב כיצד היא מדמיינת את עצמה, לאן היא רוצה להגיע, מה היא מבקשת לעצמה.

3. עבודה עם כלים מתחום הCBT :

לפני הפעם הבאה שגלי תצא לדייט, אבקש ממנה להכין לעצמה רשימה של דברים טובים ומעניינים על עצמה (לחלק מהם נוכל להגיע באמצעות העבודה האומנותית עם הקולאז'). אבקש מגלי להחליט על דבר או שניים שתהיה מעוניינת לספר בדייט, ובאופן זה להביא משהו מעצמה (חשיפה למשהו שלא פשוט לה לעשות). אבקש מגלי לשים לב לאחר שתשתף את הבחור בדייט – כיצד היא מרגישה לאחר ששיתפה (מהן התחושות שעוברות בגופה, מה המחשבות שעוברות בה, ואלו תחושות רגשיות היא מרגישה לאחר ששיתפה (גאה? נבוכה? מרגישה שמה שסיפרה הוא "סתמי"? ).

אבקש ממנה לכתוב לאחר הדייט את תחושותיה בטבלה, ונתבונן עליהן יחד בפגישה שלנו.

4. עבודה עם כלים מתחום הACT:

אבקש מגלי לשים לב במהלך השבוע לבקשות שמבקשים ממנה קולגות לעבודה וכיצד היא נענית לבקשות אלו (האם מגיבה מיד בריצוי גם כשאינה רוצה? האם יכולה לזהות אם היא רוצה להיענות לבקשה או לא? האם מתחמקת, ממציאה תירוץ כשאינה רוצה?).

אבקש מגלי לשים לב למה שמתרחש בה בזמן שמבקשים ממנה דבר מה: מה היא מרגישה בגוף? מה התחושות שלה? אבקש ממנה *רק להתבונן* בתחושות שלה ובדרך שבה היא בוחרת לפעול – ללא שיפוטיות. אבקש ממנה לאפשר לעצמה להיות עם התחושה שעולה בה ולא לנסות "לגרש אותה". אבקש ממנה להביא את הרגשות והתחושות שזיהתה לפגישה. אם למשל גלי תשים לב שעולה בה אי נוחות בזמן שמבקשים ממנה בקשה אבל היא מגיבה בחיוב, נוכל לזהות פער בין התחושות שלה לבין הפעולה שבה היא בוחרת לנקוט. לא אציע באופן אקטיבי לגלי לפעול כאן אחרת, אלא ראשית אבקש ממה להיות עם תחושת אי הנוחות שעולה בה לנוכח הבקשה. מתוך האפשרות לשהות עם תחושת אי הנוחות ולתת לה מקום – היא תוכל אולי בהמשך לתת מקום גם לפעולות הנגזרות מן התחושה (למשל, להיות קשובה לכך שלא נוח או לא מתאים לה למלא את הבקשה, ולסרב לה).

*

כלומר, הבסיס לעבודה הרגשית הפנימית של זיהוי דפוס הריצוי, של מתן רשות לקולות של מחאה כנגד דמויות ביקורתיות ולקולות של ביסוס עצמי אותנטי – נעשה באמצעות עבודה ביבליותרפויטית של יצירת קולאז', כתיבת טקסט של "איפה אני רוצה להיות בעוד חמש שנים" ועבודה עם כתיבה לחלקי עצמי ולדמויות הוריות מופנמות דרך מפגש עם טקסט.

העבודה של הקשבה לרגשות, התחושות והמחשבות שעולים בזמן מפגש עם ייצוג של דמות ש"מבקשת/ דורשת משהו" נעשתה באמצעות כלים מתחום הACT, וההתנסות בהבאת חלקים אותנטיים מעצמה במפגש עם אחר (בדייט) נעשתה באמצעות כלים מתחום הCBT.

באופן זה, יכולה גלי לעשות עבודה משולבת: עבודה פנימית של התוודעות לדפוסי הריצוי שלה, של הבעת מחאה כלפי הגורמים שדרשו את הריצוי וסלילת הדרך שלה בעולם; עבודה פנימית של זיהוי תחושותיה בעת עמידה מול אחר שדורש ממנה למלא בקשה, ועבודה "חיצונית" – בעולם – של התנסות אקטיבית בהבאת עצמה באופן אותנטי.